ספירלת השתיקה

"ספירלת השתיקה" - תאוריה בחקר התקשורת לפיה אמצעי התקשורת יכולים להשפיע משמעותית על דעת הקהל החברתית, בכך שהם יוצרים אשליה של דעה רווחת, אשר נתפסת בעיני הציבור כ"הדעה המקובלת" וכ"דעת הרוב". מהלך זה גורם לאדם הבודד לחוש שדעתו היא בעמדת מיעוט, ולהצניע אותה. כך נגרם, על⁻פי התאוריה, "אפקט דומינו" המביא בסופו של דבר לשינוי במציאות עצמה. התאוריה משתייכת ל"אסכולת הבניית המציאות".

דוגמא: "כולם שותים קוקה קולה", "ידיעות אחרונות- העיתון של המדינה". התופעה גם בולטת בקרב בני נוער וילדים, זהו סוג של לחץ חברתי, הרצון להשתייך לכלל ולא לסטות מהנורמה החברתית המקובלת.

* אחת ההנחות הבסיסיות של האסכולה, היא שרוב בני האדם חרדים ממצב של בדידות רעיונית ושואפים לקבל חיזוקים לדעותיהם. כלומר, כל אדם מחפש שותפים לרעיונות שלו וחושש להתבטא בסביבה שהיא עוינת מבחינה רעיונית. לכן, הנטייה הרווחת היא להתאים את הדעות המושמעות למה שנתפס כמקובל ומוסכם בציבור.

* איך אנו לומדים מה אותו אקלים דעה? דרך תקשורת ההמונים ודרך התקשורת הבינאישית.

* ברגע שאני מרגיש שהדעה שלי היא פופולארית ולא חריגה, אני ארגיש בטחון להביע אותה בפומבי- הפגנה, סטיקר, הבעת דעה וכדומה. הקונצנזוס צריך להיות מוחצן, הרצון הוא להראות נוכחות- "אם אתה שם אתה קיים".

* ברגע שאני מרגיש שהדעה שלי לא מקובלת וסוטה מהקונצנזוס, יש לי 2 אופציות רווחות עפ"י התיאוריה להתייחס לכך:

1. להתאים את הדעות שלי למה שנתפס בעיני כדעת הרוב, ליישר קו עם אקלים הדעה, כדי לא להיות חריגה.

2. לשתוק, לא להביע דעה.

במילים שלי:

כשמדברים בתקשורת על נושא מסוים והרוב שחושב בעד/נגד על הנושא משתיק כביכול את המעט שחושב אחרת לא נותן להם מקום להביע דעה או להתבטא התקשורת מעלה צד אחד של נושא מסוים את הצד החיובי/השלילי ומשתיקה את הצד השני וכך הציבור מושתק ואז החברה וזה עובד על ידי ספירלה שכל אחד משתיק את השני.

ההנחה שעומדת בבסיס התיאוריה היא, שלאנשים יש פחד בסיסי מלהיות בדעת מיעוט, ולכן כל מי שחש שאינו שותף לדעת הרוב, כפי שהיא מתבטאת בסביבה ובתקשורת, יעדיף שלא להביע את דעתו בפומבי, או שיתאים את דעותיו לדעת הרוב. כתוצאה מכך, דעת המיעוט כמעט ואינה נשמעת. היא בעצם מושתקת. לעומתה, מושמעת ומתחזקת דעת הרוב. דעת הרוב שהתחזקה, תבוא יותר לידי ביטוי בתקשורת. כך קורה שהתקשורת יוצרת תחושה ציבורית מסולפת שלפיה יש לדעה הראשונה רוב גדול מאוד, בשעה שלמעשה המחזיקים בדעה השנייה פשוט אינם באים לידי ביטוי.