מרכיב ההכתרה המהירה

יוצרי התוכנית מחויבים להמחיש לציבור הצופים כי מעורבותם כלומר, יכולתם להשפיע על התפתחות העלילה, איננה לשווא.

לשם כך נבנית התכנית לפי מודל של תחרות אישית. לכל תכנית יש מנצח אחד שמוכתר על ידי הקהל. לכל תכנית עלילה ברורה החותרת אל סוף פתור.

מדוע הפכו תוכניות המציאות כה פופולריות?

1.הניגוד הקיים בין המבנה של תוכניות המציאות לבין המציאות הציבורית, הוא זה שגורם לתוכניות אלה להיות כל כך פופולריות.  
2. תוכניות המציאות מציעות לצופה סוף ברור וטוב.   
3. מעורבותם של הצופים תשפיע על סוף התוכנית  
 4. התוכנית מתחילה ונגמרת בעונת שידור אחת  וכל פרק מקרב את הצופה לסוף

לעומת המציאות הטלוויזיונית, במציאות החברתית - הסוף הטוב איננו ממהר להגיע.

נתון שחשוב לציינו, הוא מידת מעורבותו של האזרח הישראלי בפוליטיקה הארצית. "מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2004" מצביע על ירידה בשיעור ההצבעה לבחירות הכלליות ולבחירות לרשויות המקומיות.

לטענת חוקרים, נהוג לקשר את הירידה באחוז המצביעים לירידה בהזדהות ושיתוף פעולה ובשביעות של הציבור מן המערכת הפוליטית הממסדית המסורתית.

הטענות הללו עוזרות להדגים את חוסר ההזדהות ומיעוט שיתוף פעולה עם מנגנוני השלטון הציבוריים. 

תכניות המציאות מחזקות אצל הצופה את תחושתו שהוא יכול להשפיע , ומחזקות אצלו את התחושה שלמעורבותו תהיה השפעה , בניגוד למציאות אותה הוא חווה במרחב הפוליטי. מכאן גם כוחה הרב של התוכנית.

שבכל תכנית, במיוחד אלה המועברות בשידור חי, מתקיים עקרון 'ההכתרה'. בכל תכנית מוכתרים המתמודדים שעוברים לשלב הבא ומנופים המתמודדים שנכשלו. תכנית הגמר מסמלת את שיאה של העונה והמבנה שלה והתנהלות התקשורתית המתלווה לה, הופכת אותה למה שכ"ץ ודיין מכנים "אירוע מדיה". 

מרכיב השיטה הדמוקרטית

בתכניות המציאות היכולת לשחק עם הטקסט איננה שייכת רק למשתתפי הריאליטי אלא היא גם מנת חלקם של הצופים.

הטלוויזיה מייצרת טקסטים פוליסמיים שמעוררים אצל הצופה הנאה. במפגש של הצופה עם הטקסט מסוגל הצופה לייצר ולשלוט במשמעויות שהוא בוחר להפיק בתהליך הצפייה. לצופה יש יכולת לשחק עם הטקסט ולפענח אותו בהתאם למאפייניו היחודיים. (מודל תרבותי-סמיוטי).

במחקר לקחו כדוגמה את התוכניות "האקדמיה לצחוק" ו"וכוכב נולד 2" ששתיהן תוכניות מציאות המבוססות על משוב.

תוכניות המציאות הללו מבוססות על מערכות של יחסי גומלין עם הצופה.

הצופים הופכים לשופטי התוכנית באמצעות שליחת הודעת sms /אתר אינטרנט .
ברגע שצופה מזדהה עם דמות מסוימת מסיבות כגון:מעמד,מגדר,סטטוס,מראה,או בחירת שירים-הוא רואה את עצמו כאחראי על גורל המתמודד ולכן מרגיש מחוייב לצפות בתוכניות בכדי לסייע לדמות האהובה עליו לנצח.שליחת ההודעות למשתתף האהוב הופך את המתמודדים למוצרים הנקנים על ידי הצופים. 

הצופים, בתמורה, מגבירים את מחויבותם למשתתף האהוב , לאור העובדה שהמשתתף מייצג אותם בטלוויזיה.

בפועל, מתרגמת התכנית את שיטת הבחירות הנהוגה במדינה למשחק טלוויזיה דמוקרטי.

יוצרי הסדרה מעתיקים את אופן הבחירה הדמוקרטי למרחב הטלוויזיוני, כאשר הפעם הדמויות הנבחרות אינן קשורות לתחום הפוליטי אלא לתחום אחר,אותו קובע תסריטאי התוכנית.

לדעת ד"ר מוטי נייגר ואבישי יוסמן לא ניתן לכנות את שיטת ההצבעה הזו כדמוקרטית משום שהצופים נדרשים לשלם כדי שיתנו להם להשתתף ולהצביע.  בבחירות דמוקרטיות אמיתיות כל אחד יכול להרשות לעצמו להצביע,לעומת זאת בטלוויזיה "הדמוקרטית" צריך לשלם מה שלא נותן לכל אדם את האפשרות להצביע=לא דמוקרטי.

(המטרה היא רווח של חברות מסחריות ולא שיפור המרחב הציבורי בו אנו חיים.)

הצופים לא רק מזדהים עם שיטת הבחירות, ועם המועמדים שלהם, יותר מכל הם משתעבדים לטכנולוגיה מתקדמת (טלפונים נידיים,אינטרנט) ,המונעת על ידי מנגנון כלכלי גדול. 

המופע של טרומן-סרט

סיכום הסרט:

טרומן לא יודע שעוקבים אחריו והוא מצולם  24/7 לתוכנית טלוויזיה. 

טרומן לא יודע שחייו מזוייפים משום שכל משפחתו, חבריו וכו' משתתפים בהפקת התוכנית ומשחקים אותה חברים שלו, האשה שלו, והמשפחה שלו, על-פי תסריט חיים שכתב במאי. תסריט המנתב את חייו של טרומן לכיוונים אחרים.

במהלך הסרט באה דמות בשם סילביה,סילביה היתה בעבר שחקנית בסדרה אך היא מרדה בהוראות הבמאי וניסתה לשבש את תהליכי ההפקה בעמצאות כך שאמרה לטרומן שהכל מצולם. משום שהיא מתנגדת לאופן שבו מקריבים את חיין האמיתיים של טרומן  כדי לגרוף רייטינג ורווחים.

(בנוסף לכך היא התאהבה בו והוא בה -רואים את זה בסרט בכך שמראים לנו איך היא מסתכלת עליו בסדרה ולא מפסיקה לחשוב עליו והוא עליה)(והם גם התנשקו)

טרומן מבין שעוקבים אחריו בבירור, כשהוא  מגלה שיש התרחשויות החוזרות על עצמן שוב ושוב (עובר איש עם פרחים, אחריו ממול אישה עם  תינוק ומכונית דפוקה והכל שוב עוד פעם יום למחרת)   

עוקבים ומצלמים את טרומן כי חייו משמשים חומר גלם לסדרת טלוויזיה תיעודית-דרמטית-המשכית ומלאת רייטינג ורווחים, המשודרת בשידור חי . (שנה לאחר הסרט יצא האח האח הגדול באמריקה)

בסוף הסרט טרומן יוצא אל העולם האמיתי והצופים שמחו.

סצנה משמעותית בשבילי שלמדתי ממנה  היא הסצנה שבה טרומן פוגש את אביו לאחר שחשב שהוא מת כאשר נפל מהסירה בים. הסצנה הזו הייתה מרגשת+ דרמה גדולה - שמו מוזיקה מרגשת וערפל כדי להגדיל את ההתרגשות אצל הצופים ולתת להם את הרגע שכולם חיכו לו אך לא ציפו לו, רגע מרגש שסחף את כל הצופים לראות את האיחוד בין אב לבן ולמרות שזה היה איחוד מזויף ואבא שלו היה בכלל שחקן, אנשים עדיין התרגשו עד דמעות והרגישו שזה אמיתי.

אני יכולה להבין מהסצנה הזאת שכל מה שתוכניות מציאות (ריאליטי) ימכרו לקהל הם ידאגו לקנות וישבו מרותקים למסך מבלי לחשוב, כי זה הרגע שלהם לנקות את כל המחשבות מהראש,להתנתק מהמציאות (אסקיפיזם) שלהם ולצפות במציאות של מישהו אחר.

עוד סצנה משמעותית בשבילי היא שסילביה מרדה בהוראות של הבמאי וניסתה לשבש את תהליכי ההפקה ואמרה לטרומן שמצלמים אותו 24/7 , סילביה מרדה בהוראות הבמאי משום שהיא מתנגדת לאופן שבו מקריבים את חיין האמיתיים של טרומן כדי לגרוף רייטינג ורווחים. 

תוך כדי שאני כותבת את העבודה הזאת אני מבינה שסילביה מגלמת את קולה של הביקורת נגד הרייטינג (כמו העמודי אינסטגרם:"לא עוד לתוכניות ריאליטי" וכו') ,האנשים הללו הם נגד המציאות המדומה ונגד האנשים שיעשו כל דבר כדי לגרוף רייטינג ורווחים.(מי שמשקף בסרט את ה-"לעשות הכל בשביל רייטינג זה הבמאי).

הסרט דנקרק

חשוב:

בסרט יש עריכה צולבת שמראה שלושה נקודות מבט שונות: אחד מתרחש על חוף דנקרק ליד המזח, אחד בים ואחד באוויר. לאורך כל הסרט קופצים אחורה וקדימה בזמן, כל אחד מהם אורך פרק זמן אחר (שבוע, יום, שעה) והעריכה מדלגת בין החלקים, תוך הצגת נקודות מבט שונות על אותו אירוע.

סיכום הסרט:

על החוף: 

חייל בריטי ששמו "טומי", צועד ברחובות דנקרק עם פלוגתו. עד מהרה הם סופגים אש מהאויב ולבסוף טומי נותר השורד האחרון שצופה בחבריו לקרב נהרגים. הוא בורח לחופי דנקרק, שם מרוכזים אלפי חיילים תשושים בטורים על מנת לעלות לספינות המפליגות לבריטניה. טומי פוגש חייל שהשם על חולצתו הוא "גיבסון" , קובר חייל אחר. השניים מתחילים לצעוד יחדיו. כיוון שהם מבחינים שנושאי אלונקות פצועים עולים לאוניה העוגנת ליד המזח, טומי וגיבסון ממהרים לחייל פצוע על מנת לסחוב אותו לאחת הספינות העוזבות את החוף וכנגד כל הסיכויים הם מצליחים להעלותו בזמן, בעת הפצצה גרמנית של מטוסי "שטוקה". ברצונם להגיע הביתה כמה שיותר מהר הם מנסים לעלות לסיפון של כל ספינה שבדרכה לעזוב. ברם, לפני שהם מצליחים לעשות זאת, פצצה אווירית פוגעת בספינה שהם מנסים לעלות אליה והם מצליחים להציל חייל צעיר בשם אלכס ובחשכה עולים על אחת הספינות, אך גם זו מופצצת על ידי הגרמנים. גיבסון מצליח לחלץ את אלכס וטומי ולהצילם מטביעה והשלושה חוזרים לחוף. יום למחרת הם עולים על אוניית סוחר הולנדית נטושה עם קבוצת חיילים זרים וממתינים לגאות שתיקח אותם משם. 

אך הם נופלים קורבן לירי נשק גרמני וכשהגאות הגיעה לבסוף הספינה לא התרוממה בגלל חורי הקליעים בה.ואז אלכס חושד שגיבסון, שהיה שקט במשך כל הזמן, הוא למעשה מרגל גרמני ומנסה לזרוק אותו מהספינה, אך טומי מגונן עליו. לבסוף, מתגלה שגיבסון הוא חייל צרפתי וכי הוא גנב למעשה את זהותו של חייל שהוא קבר מוקדם יותר. הבריטים סירבו להעלות חיילים צרפתים על הספינות לפני שיפונו כל הבריטים. כשהאונייה שוקעת והכוחות הבריטים נסוגים גיבסון מסתבך אינו מצליח לצאת וטובע. אלכס וטומי עולים על ספינתו של אדון דוסון. בשובם לבריטניה מתייחסים אליהם האזרחים כגיבורים, אף שאלכס אינו מרגיש כך.

עלילת-משנה מתמקדת בדמותו של האדמירל האחראי על הפינוי הימי (בגילומו של קנת בראנה) ובמאמצי חיל ההנדסה המלכותי להקים מזחים מאולתרים ממשאיות. 

מה קורה בים

מר דוסון , בעל ספינה קטנה, מגויס יחד עם כל בעלי הספינות בבריטניה, על מנת לסייע במאמץ החילוץ. אליו מצטרפים בנו, פיטר ונער בשם ג'ורג'. בים, נאסף אל ספינתו של מר דוסון לויטננט הלום קרב, הסובל מטראומה, ניצול יחיד ממתקפה של צוללות גרמניות. במחשבה שהוא בדרך הביתה, החייל מתייחס אליהם באדיבות אך כשהוא מגלה שהם בדרכם לדנקרק הוא מנסה בכוח להסיט את האונייה לבריטניה ובניסיונו לעשות כך הוא מכה בג'ורג' שנופל לירכתי האונייה. פיטר ממהר אל ידידי הפצוע ונחרד לשמוע מג'ורג' כי הוא אינו רואה דבר. כשמטוס ספיטפייר נופל לים לידם, מר דוסון מתעקש לסייע לטייס, קולינס , שנתקע בתא הטייס. בעזרת פיטר הוא מעלה את קולינס לסיפון ומר דוסון מגלה שבנו הבכור היה טייס בחיל האוויר המלכותי. בהמשך, מר דוסון מציל את חייהם של חיילים רבים, כולל אלכס וטומי. הם לבסוף מגיעים לאנגליה ומר דוסון זוכה להערכה על הצלת חיים רבים כל כך, בזמן שגופתו של ג'ורג' נלקחת מחוץ לאונייה. עיתון מקומי מתאר את ג'ורג' בתואר "גיבור דנקרק". 

מה שקורה באוויר

באוויר, שלושה טייסי ספיטפייר, פארייר , קולינס וטייס נוסף טסים מעל דנקרק. הטייס הנוסף נפגע ראשון על ידי מטוסי הלופטוואפה. פארייר וקולינס ממשיכים בקרבות אווירים ואף מצליחים להפיל מטוס מסרשמיט Bf 109 גרמני, אך מטוסו של קולינס מיורט והוא מתרסק לים. פארייר ממשיך לבדו ומצליח למנוע את הפצצת מרבית הספינות הבריטיות בדנקרק והוא זוכה לצהלות החיילים הבריטיים וממפקד מבצע הפינוי, קומנדר בולטון. מאוחר יותר, פארייר מצליח להנחית את המטוס ללא דלק, מעלה אותו באש ומסגיר עצמו לאויב עצמו על מנת להישלח למחנה כשבוי מלחמה.

הסצנה שריגשה אותי/אהבתי/משמעותי עבורי בסרט היא כשההלום קרב הרג את ג'ורג' משום שבסצנה הזאת הסאונד היה מרגש ועצוב והשפיע על רגשותיי ,הסאונדמן כיוון אותי להיות עצובה, והוא הצליח לעשות זאת.

הסרט העיתון

סיכום הסרט:

הסרט הוא על פרשת ווטרגייט

פרשת ווטרגייט היא על הקשר העמוק שנוצר ולמעשה היה בין הון לשלטון-עיתון

כשבעלת השליטה על העיתון וושינגטון פוסט היא ידידה אישית של שר ההגנה רוברט מקנמארה של הנשיא עצמו, קשה להניח שהעיתון בבעלותה יכסה בצורה ההוגנת את הפעילות.

וזה בא לידי ביטוי כבר בוויכוח הראשון שבין בעלת השליטה קת'רין גראהם לבין עורכו הראשי של העיתון בן ברדלי. היא מבקשת לעדן כתבות והוא מנפנף אותה בלי למצמץ.
(אסור לבעלת העיתון להתערב בכתבות).

בערב אחד בחיי העיתון הכל משתנה. על שולחן אחד הכתבים מונחת חבילה של מחקר סודי ביותר על מלחמת וייטנאם.

 התוצאה היא דרמה מותחת המבוססת על אירועים אמיתיים שהתרחשו כאשר ה"וושינגטון פוסט" וה"ניו יורק טיימס" החליטו לשתף פעולה על רקע חשיפה של מחקר סודי ביותר על מלחמת וויטנאם שיוצג בהמשך לעולם תחת הכותרת "מסמכי הפנטגון".

הסקופ אמנם היה של ה"ניו יורק טיימס", אך ה"וושינגטון פוסט" עומד במרכז העלילה, הכוללת איומים בהליכים משפטיים והפעלת כוח מצד הבית הלבן על ה"טיימס".

במהלך ימים ארוכים של משבר, מתלבטת קת'רין גראהם, בין הצורך להגן על מורשתה לבין מצפונה, ולבסוף אוזרת אומץ להנהיג.

העיתון מפרסם חלק מהמסמכים אך מיד מצונזר על ידי הממשל ונמנע ממנו בצו בית המשפט להמשיך ולפרסם אותם.

בן בגדיקיאן מהוושינגטון פוסט מתחקה אחר המקור למסמכים שהודלפו ומגיע לאלסברג שמוסר לו אותם. עורך העיתון בן בראדלי מכנס את צוות הכותבים והעורכים שלו והם מרכזים מאמץ לפרסום ממצאים מהמסמכים. על הפרסום מעיב החשש כי תהיה בכך פגיעה בעיתון, ואף ביזוי בית המשפט, מה שעלול להביא למעצרם של בראדלי ובעלת העיתון.

קתרין גרהאם שקיבלה לידה את השליטה בוושינגטון פוסט לאחר מות בעלה, מקבלת החלטה לפרסם את המסמכים על אף האיום כי הדבר עלול לטרפד את הנפקת מניותיו בבורסה, על אף הסיכון האישי בהפרת צו בית המשפט ועל אף ידידותה ארוכת השנים עם מקנמארה.

פרסום המסמכים מוביל לפולו-אפ של שאר העיתונים הבולטים בארצות הברית וכן לניצחון בבית המשפט.
(מה שמסומן באפור מתוך הכתבה הזאת)

 פסיקת בית המשפט העליון במשפט הניו יורק טיימס נגד ארצות הברית

וכה כותב השופט"העיתונות נועדה לשרת את הנשלטים ולא את השולטים. יכולתה של הממשלה לצנזר את העיתונות נלקחה ממנה, כדי שהעיתונות תהיה חופשית לצנזר את הממשל לנצח. העיתונות קיבלה הגנה כדי שתוכל לחשוף את סודות הממשל וליידע את האזרחים. רק עיתונות חופשית ובלתי מוגבלת יכולה לחשוף שחיתות ממשלתית באופן יעיל".

סצנה שאהבתי/משמעותית עבורי היא שהעיתון ניו יורק טיימס נתקל בדילמה בין לפרסם את האמת שהופיעה במסמכים המסווגים שהודלפו לו או לא לפרסם ולרצות את הפוליטיקאים כך שיישארו  לצידם ולטובת העיתון שלהם.
בסופו של דבר העיתון האמין בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת את האמת. העיתון חשף בעזרת המסמכים את העובדה שממשל ארצות הברית הטעה את הציבור,שיקר ופעל בסתר בניגוד למדיניותו הרשמיות.

הממשל כמובן התנגד לפרסום וטען כי יש בו סכנה לביטחון הלאומי והאשים את העיתון בבגידה.

בהתחלה בית המשפט הוציא צו מניעה שאוסר על הניו יורק טיימס לפרסם את הדברים אבל בסופו של דבר הכריע בית המשפט העליון של ארצות הברית שזכותו של העיתון ניו יורק טיימס לפרסם את המסמך.

הפרשה יצרה תחושת אי אימון קשה כלפי הממשל בגלל מה שהתגלה במסמכים וגם הניסיון של הממשל לבלום את פרסום המסמכים.

בקיצור: חופש הביטוי בעיתונות ניצח