מרכיב השיטה הדמוקרטית

בתכניות המציאות היכולת לשחק עם הטקסט איננה שייכת רק למשתתפי הריאליטי אלא היא גם מנת חלקם של הצופים.

הטלוויזיה מייצרת טקסטים פוליסמיים שמעוררים אצל הצופה הנאה. במפגש של הצופה עם הטקסט מסוגל הצופה לייצר ולשלוט במשמעויות שהוא בוחר להפיק בתהליך הצפייה. לצופה יש יכולת לשחק עם הטקסט ולפענח אותו בהתאם למאפייניו היחודיים. (מודל תרבותי-סמיוטי).

במחקר לקחו כדוגמה את התוכניות "האקדמיה לצחוק" ו"וכוכב נולד 2" ששתיהן תוכניות מציאות המבוססות על משוב.

תוכניות המציאות הללו מבוססות על מערכות של יחסי גומלין עם הצופה.

הצופים הופכים לשופטי התוכנית באמצעות שליחת הודעת sms /אתר אינטרנט .
ברגע שצופה מזדהה עם דמות מסוימת מסיבות כגון:מעמד,מגדר,סטטוס,מראה,או בחירת שירים-הוא רואה את עצמו כאחראי על גורל המתמודד ולכן מרגיש מחוייב לצפות בתוכניות בכדי לסייע לדמות האהובה עליו לנצח.שליחת ההודעות למשתתף האהוב הופך את המתמודדים למוצרים הנקנים על ידי הצופים. 

הצופים, בתמורה, מגבירים את מחויבותם למשתתף האהוב , לאור העובדה שהמשתתף מייצג אותם בטלוויזיה.

בפועל, מתרגמת התכנית את שיטת הבחירות הנהוגה במדינה למשחק טלוויזיה דמוקרטי.

יוצרי הסדרה מעתיקים את אופן הבחירה הדמוקרטי למרחב הטלוויזיוני, כאשר הפעם הדמויות הנבחרות אינן קשורות לתחום הפוליטי אלא לתחום אחר,אותו קובע תסריטאי התוכנית.

לדעת ד"ר מוטי נייגר ואבישי יוסמן לא ניתן לכנות את שיטת ההצבעה הזו כדמוקרטית משום שהצופים נדרשים לשלם כדי שיתנו להם להשתתף ולהצביע.  בבחירות דמוקרטיות אמיתיות כל אחד יכול להרשות לעצמו להצביע,לעומת זאת בטלוויזיה "הדמוקרטית" צריך לשלם מה שלא נותן לכל אדם את האפשרות להצביע=לא דמוקרטי.

(המטרה היא רווח של חברות מסחריות ולא שיפור המרחב הציבורי בו אנו חיים.)

הצופים לא רק מזדהים עם שיטת הבחירות, ועם המועמדים שלהם, יותר מכל הם משתעבדים לטכנולוגיה מתקדמת (טלפונים נידיים,אינטרנט) ,המונעת על ידי מנגנון כלכלי גדול.